<h1>שו"ת הרשב"א ח"ג סימן רנ"ו</h1>
<h2>דף צה:</h2>
שאלת אחד היה לו בשר מליח ישן הרבה עד שנפסד מאד בריחו ובטעמו, לא מסריח אלא כאותו שקורים ראנסי"ר, וחתכו חתיכות חתיכות קטנות, ולאחר שלשה ימים היו מחמין מים ביורה להדיח בהן הקערות ונמצאת בתוך המים חתיכה קטנה של בשר כעין חתיכה מעין אותן חתיכות ובטעמו ובריחו, והדיחו קערות של חרס באותן מים, מהו מי נימא שחתיכה זו מאותן חתיכות הכשרות היתה או לא, ואם תמצא לומר שאינה מהם אלא חוששין שמא עורב או חתול הביאוה כאן מבית העכו"ם, מי נימא שהמים מותרין לפי שבשר כזה נותן טעם לפגם או לא, ואי נמי נסמוך להתיר לומר שאין העכו"ם רגילין למלוח בשר כבש ושור אלא רגילין למלוח להם דבר אחר. תשובה מסתברא שאין להתיר משום נותן טעם לפגם, דאדרבה כמה אנשים נותנין אותם לכתחילה בקדרה להטעים את התבשיל, וצא וראה בכל ארץ פרווינצא לפי הנשמע. אלא הנראה שסומכין להתיר מפני הטעם השני שרוב המולחין שור או כבש או עז ישראלים נינהו, והרי יש כאן תרתי לטיבותא רוב וקרוב, וכמעט שאין העכו"ם מולחין להם זולתי דבר אחר, ואפילו ימלחו מקצתם לעתים הולכין אחר רוב ישראל, שאפילו ביום שישראל אוכלין בשר יותר מן העכו"ם וראינו מביא בשר סומכין לומר רוב אוכלי בשר האידנא ישראלים נינהו כדאיתא בגמרא, וכל שכן כאן שאין דרכן למלוח כן.
